<h1>פירוש ר"ש משאנץ</h1>
<h2>דף ב.</h2>
אם תאמר נטמא לפני זריקת דמים מפני מה (אין) חייבים עליו משום טומאה, מפני שהציץ מרצה עליו. [תורת כהנים צו פרשה ט' ה"י]. וא"ת בשר שנטמא לפני זריקה ואכלו בטומאת הגוף אחר זריקת דמים מפני מה חייבין עליו מפני שהציץ מרצה עליו שהציץ מרצה על טמא ואין מרצה על הפגול ועל בעל מום. והא דאמרינן שהציץ מרצה על הטמא לא להתירו באכילה אלא לחשב אותו כטהור לענין זה ולראותו כאלו הוא בשר מותר לטהורים וכן לענין פגול לקבוע אותו בפגול כבשר הכשר ולהוציאו מידי מעילה כאילו יש לו שעת היתר לכהנים ואין בו מעילה כדאית' במס' מעילה [ב' ע"א] והיינו דאמרי' בפסחים [ע"ח ע"א] למקבעיה בפגול ולאפוקיה מידי מעילה. והא דאמרי' הכא שהציץ מרצה על הטמא ואינו מרצה על שאר פסולין הא דרשינן ליה בפרש' ויקרא גבי עולת הבקר [נדבה פרק ד' ה"ט]. [פירוש הראב"ד מכת"י]. אם תאמר שנטמא לפני זריקת דמים מפני מה חייבים מפני שהציץ מרצה על אכילתן וקרינא ביה נמי אשר לה', וא"ת בפ' ב"ש [מ"ה ע"ב] מוכח דחייבים משום טומאה על קומץ והדם והלא הנהו לאו מותרין לטהורין הן, וי"ל גם הנהו שקדשו בכלי ניתרין לאכילת מזבח, ובס"פ כל הפסולין [זבחים ל"ו ע"ב] מאשר לה' מרבה אימורי קדשים קלים לטומאה, והתם מרבה נמי בשר פסח שלא הוצלה ולחמי תודה שלא הורמו דחייבים עליהם משום טומאה, ולאו כמחוסר מעשה חשיב להו ושפיר קרינא ביה ניתר לטהורים.
<h2>דף ב:</h2>
רבי יהודה אומר [ויקרא ו' ב'] זאת, היא, העולה, הרי אלו מיעוטים, פרט לשנשחטה בלילה, ושנשפך דמה, ושיצא דמה חוץ לקלעים. רבי שמעון אומר עולה, אין לי אלא [עולה כשירה, מניין לשנשחטה בלילה ושנשפך דמה] ושיצא דמה חוץ לקלעים הלן והיוצא והטמא ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו ושקיבלו פסולים וזרקו את דמו והניתנים למטה שנתנם למעלה והניתנים למעלה שנתנם למטה והניתנים בפנים שנתנם בחוץ והניתנים בחוץ שנתנם בפנים הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן, תלמוד לומר (זאת) תורת העולה, תורה אחת לכל העולות שאם עלו לא ירדו. [תורת כהנים צו פרשה א' ה"ז]. רבי יהודה אומר זאת, היא, העולה, הרי אלו מיעוטים פרט לנשחטה בלילה וכו' ר' שמעון אומר עולה אין לי אלא עולה כשרה וכו' ובזבחים פרק המזבח מקדש [פ"ד ע"ב] מפרש ור' יהודה מאי טעמיה כלומר הרי אלו כמו כן פסולן בקדש דהא קדישי מחיים קדושת מזבח גמורה ומאי שנא הנך תלתא משאר פסולים שפסולן בקדש ומפרש התם דשאר פסולים היינו טעמ' דמרבי' להו משום דאשכחן בהו הכשרא במקום אחר דתניא מפני מה אמרו לן בדם כשר שהרי לן כשר בבשר, יוצא הואיל וכשר בבמה, טמא הואיל והותר בצבור וכו'. ומיהו אריבויא דזאת תורת העולה קא סמיך דמרבויא מרבינן מאי דאית ליה הכשרא בדוכת' אחרינא. [פירוש הראב"ד מכת"י]. ר' יהודה אומר זאת היא וכו' והן שלשה מיעוטין כנגד שלשה שאלו אם עלו על המזבח ירדו ושאר פסולים לר' יהודה דלא ירדו מייתי להו מדתני' התם [זבחים פ"ד ע"ב] מפני מה אמרו לן בדם כשר שהרי לן כשר באימורין, לן באמורין כשר שהרי לן כשר בבשר, יוצא כשר שהרי יוצא כשר בבמה, טמא כשר הואיל והותר לעבודת ציבור, חוץ לזמנו הואיל ומרצה לפיגולו, חוץ למקומו הואיל והוקש לחוץ לזמנו, ושקיבלו פסולין וזרקו את דמו, בהנך פסולין דחזו לעבודת ציבור, וכי דנין דבר שלא בהכשרו מדבר בהכשרו, תנא אזאת תורת העולה ריבה סמיך ליה, פי' לן כשר בבשר כגון בשר שלמים דלא נפסל בלילה שהרי נאכל לשני ימים. הא דאמר חוץ למקומו הואיל והוקש חוץ לזמנו, תימ' דבפ' התודה [מנחות ע"ט ע"א וכ"ה בתוס' שם ד"ה והדר] איתמר חטאת ששחטה חוץ לזמנה אם עלתה לא תרד, חוץ למקומו רבא אמר לא תרד רבה אמר תרד, וקאמ' התם רבא כר' אליעזר דאמר אם שחט תודה בין חוץ לזמנו ובין חוץ למקומו קדש הלחם ואיתקוש להדדי, ורבה כר' יהושע דאמר שחטה חוץ לזמנו קדש חוץ למקומו לא קדש ולכך נמי בחוץ למקומו תרד, וקאמר התם והדר ביה רבא לגבי דרבה והשתא והלא הכא תניא אם עלתה לא תרד, וכן תנן בפ' המזבח מקדש [פ"ד ע"א], ואפי' לר' יהושע דהתם דפליגי אליביה רבא ורבה מוכח בריש מעילה [ב' ע"א] דלא ירדו, דקתני כלל אמר רבי יהושע כל שלא היה שעת היתר לכהנים מועלים בה וכו' שנשחטה חוץ לזמנה וחוץ למקומה, ומפרש בגמרא הואיל ומרצין לפיגולין, ופליגי שם רבה אמר אם עלו ירדו ורב יוסף אמר אם עלו לא ירדו ואיתותב שם רבה. עוד קשה דבכל מקום ילפינן חוץ למקומו מחוץ לזמנו בספ"א דזבחים [י"ד ע"א] גבי חטאות פנימיות ואע"ג דאמר ר' שמעון כל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פגול מודה היה לפסול מק"ו דיליף חוץ לזמנו מק"ו משלא לשמו וחוץ למקומו משום דאיתקש לחוץ לזמנו, וכן בפ' כל הפסולין [ל"ד ע"ב] אין עושה שיריים אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו הואיל ומרצין לפיגולן, וחוץ למקומו ודאי לא מרצה לפיגולו, אלא מחוץ לזמנו יליף, ור"ת לא גרס חטאת ששחטה אלא תודה ששחטה, ובתודה הוא דלא ילפי' חוץ למקומו מחוץ לזמנו כיון דלא ילפינן להו להדדי לענין קדוש הלחם כר' יהושע, וטעמא הוי משום דקידוש לאו גופא דזביחה היא ולכך נמי לא ילפינן לענין אם עלתה. עוד מתרצים כי לענין ירידה יש חילוק בין קדשי קדשים ובין קדשים קלים כדמוכח בפ' המזבח מקדש [פ"ג ע"ב] ולאו דוקא תודה דהוא הדין כל קדשים קלים. ר' שמעון אומר עולה כו' הלן, שלן בשר חוץ למזבח וכן שיצא בשר או נטמא, והניתנים למטה מחוט הסיקרא שנתנם למעלה מחוט הסיקרא, והניתנים בפנים בהיכל שנתנן בחוץ על המזבח העולה, וכן פסח וחטאת ששחטן שלא לשמן והן פסולין כדתנן בריש זבחים [ב' ע"א] ואם עלו אימוריהם על המזבח לא ירדו.
<h2>דף ט.</h2>
[ויקרא ו' י"ד] על מחבת בשמן, מלמד שטעונה כלי. [תורת כהנים צו פ"ד ה"א]. על מחבת מלמד שטעונה כלי. פירוש לפי שכתוב תופיני לומר שנאפת בתנור ותנור אינו כלי שרת כמו שפירשנו במנחת מחבת בפרש' ויקרא [דבורא דנדבה ריש פי"ב] לכך אמר שצריך כן לטגנה במחבת שהוא כלי. ובמנחות [נ' ע"ב] פליגי בה אם אופה ואח"כ מטגנה או איפכא ומפרשי' לה לקמ'. [פירוש הראב"ד מכת"י]. על מחבת מלמד שטעונה כלי ובפר' התכלת [נ"א ע"א] לרבא נפיק לה מכאן דדחיא שבת דאי מאתמול איפסל לה בלינה וכדאמרינן משהוקדשו בכלי הוכשרו ליפסל בלינה.
<h2>דף ט:</h2>
רבי יוסי אומר קורא אני קרבן יכול יהא היחיד מתנדב קטורת, קורא אני עליו [דברים כ"ג כ"ד] מוצא שפתיך תשמור ועשית, מה אני מקיים [שמות ל' ט'] לא תעלו עליו קטורת זרה ועולה. יכול יתנדב ויביא על מזבח החיצון, תלמוד לומר [שם ל"א י"א] ואת שמן המשחה ואת קטורת הסמים לקדש, ואין שמן המשחה וקטורת הסמים קרבין אלא בפנים. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פרשה ח' ה"ח]. א"ר יוסי אי קורא אני קרבן יכול יהא היחיד מתנדב קטורת שהרי הוא קרב בעלמא וקורא אני עליו מוצא שפתיך תשמור ועשית ומה אני מקיים לא תעלו עליו קטורת זרה יכול יהא מביא על מזבח החיצון, פי' דהא כתי' לא תעלו עליו ובמזבח הפנימי קא מיירי אבל על מזבח החצון יביא. ת"ל את שמן המשחה וקטורת הסמים לקדש ככל אשר צויתיך יעשו אין לך אלא מה שאמור בענין אין קטורת הסמים קרב אלא בפנים. ומה שכתו' בנסח' "אין שמן וקטורת הסמים קרבים אלא בפנים" נראה לי דשטפא הוא ואגב קטורת הסמים הוא דנקטיה שלא מצינו שמן המשחה קרב לא בפנים ולא בחוץ, ואם על המשיחה שנמשחו בימי משה קאמר מזבח החיצון נמשח בו. ובמנחות פר' התכלת [נ' ע"א] איתה להאי עניינא בנסחא אחרינא, והכי איתה התם אי יכול יהא היחיד מתנדב ומביא קטורת נדבה וקורא אני עליו מוצא שפתיך תשמור ועשית ת"ל לא תעלו עליו קטורת זרה יכול לא יהא היחיד מביא שאין מביא חובה כיוצא בה אבל יהא הציבור מביא שהרי מביא חובתו כיוצא בה ת"ל לא תעלו, פי' לרבים קאמר, יכול לא יעלו על מזבח הפנימי וכו' ת"ל את שמן המשחה וכו' אין לך אלא מה שאמור בענין. והאי נסחא תריצא טפי מהאיך. [פירוש הראב"ד מכת"י]. יכול יהא היחיד מתנדב קטרת. בפ' התכלת [מנחות נ' ע"א] שנויה בריוח טפי מבכאן. והא דאמר במעילה בפ' חטאת העוף [ט' ע"ב] הנהנה מבשר קדשי' קודם זריקה ומאימורי קדשים קלים לאחר זריקה יביא קטרת שכלה למזבח, התם שמוסרה לציבור. והתם [במנחות נ' ע"ב] מסיים ככל אשר צויתיך יעשו אין לך אלא מה שאמור בענין, פירוש דקטרת קרבה בפנים ולחובת ציבור. והכא מסיים הא אין שמן המשחה וקטורת הסמים קריבין אלא בפנים, ושיבוש הוא דאין שמן המשחה קרב בשום מקום.
<h2>דף יד.</h2>
או דבר שאת למדו בדרך אחד את למדו בכל הדרכים שיש בו, מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא תחלת הקדש ומועלים בה וכולה לשמים אף אני ארבה את כיוצא בו. וכי מה יש לנו פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, מנין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים של צבור ושל יחיד תלמוד לומר בהמה ואם בהמה ואם כל בהמה. [תורת כהנים בחוקתי פרשה ד' ה"ד]. או דבר שאת למדו וכו' מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא תחלת הקדש ומועלין בה וכולה לשמים אף איני מרבה אלא כיוצא בזה וכו'. ברייתא זו מביא אותה בבבא מציע' פר' הזהב [נ"ד ע"ב] והיא קטועה שם. ועוד לשם הוא דורש מן המקרא האחר שבפרשה שניה ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך וכו' וכאן הוא דורש על המקרא הראשון. ושמא ברייתא אחרת היא, ושם הוא דורש לענין חומש שאינו מוסיף חומש אלא על הקדש ראשון דומיא דבהמה טמאה דקרא דמשתעי בבהמה ראשונה כדכתיב הטמאה טמאה ראשונה ולמעוטי תמורה מחומש שאם הוממה וחללה לא יוסיף עליה חומש. וכאן הוא דורש מן הפסוק הראשון, ודורש אותו לענין פדיון כלומר מאין לנו לכל הקדשים שהוממו שיהא להן פדיון ושמא איני מרבה אלא את כיוצא בבהמה טמאה, מה בהמה טמאה מיוחדת ומאי ניהי בעלת מום שהיא תחלת הקדש, פירו' שאינה סוף הקדש שהרי אינה קרבה לגבי מזבח ואינה צורך הבנין. ומועלין בה, פי' מעילה ממש שהיא קדשי ה' הואיל ואין בה היתר אלא על ידי פדיון. וכולה לשמים, פירו' כל זמן שלא נפדית אין בה שום היתר לכהנים ולא לשום אדם שאינו יכול לשחטה ולא לאכול ממנה, אף איני מרבה אלא כיוצא בה. ומה יש לנו להביא, פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, פירוש שכולן לשמים ואף עורותיהם ומועלין בהם, והוא שיהיו תחלת הקדש שלא הוממו ולא נתחללו אלא הם היו הראשונים שהוקדשו תחלה לכך ועכשיו הוממו. ומנין לרבות קדשי הקדשים וקדשים קלים של צבור ושל יחיד, אע"פ שתמצא אותם בתחלת הקדש מ"מ אינן במעילה ולא בכולן לשמים שהרי קדשי קדשים יש בהן לכהנים וקדשים קלים יש בהן לכהנים ולבעלים ואין בהן מעילה, ת"ל בהמה ואם בהמה ואם כל בהמה לרבות את כולן. ועכשיו נוכל לומר שבא לרבות אף אמצע הקדש שיהא לו פדיון, כגון שהקדיש בהמה והוממה וחללה על אחרת עוד הוממה גם זו בא הכתו' לומר שהוא מחללה על אחרת אע"פ שהיא אמצע הקדש. זה המדרש אנו דורשין כאן מן הפסוק הראשון והוא לענין פדיון שכל הקדשים נפדין בין הקדש ראשון בין הקדש שני לפי שאין כאן הטמאה דמשמע הראשונה ובהמה טמאה דהיינו בעלת מום משכחת לה בתחלת הקדש ובאמצע הקדש. ומן הפסוק האחר אנו דורשין לענין חומש והיא הברייתא השנויה בבבא מציעא והיא קטועה. ושמא במקומה הוא מסיים בה כמו שמסיים כאן על זה המדרש מדכתיב ואם בבהמה ודרשינן ביה בהמה בבהמה אם בבהמה הרי כאן שני רבויין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים. אע"פ שאינן דומין לבהמה טמאה שאין כולן לשמים ואין בהן מעילה, מיהו בעי שיהו תחלת הקדש אבל הקדש שני אם הומם וחללו אין מוסיף עליו חומש. וכן על התמורה אם הוממה וחללה אין מוסיף עליה חומש משום דבעי הקדש ראשון כדכתיב הטמאה טמאה ראשונה. ולמאי אי לענין פדיון הרי רבינו אותם כולם מאם כל בהמה והכא לא כתיב הטמאה למעוטי, אלא לאו ש"מ לענין חומש. וכששנה התנא את הברייתא זו לפני ר' אלעזר שנה אותה מקוטעת ומשובשת והיה מראה בה כאלו לענין מעילה היא מדברת, ור' אלעזר תירץ אותה שלא דיבר בה לענין מעילה כלום אלא לענין חומש, והמעילה שהיא שנויה שם על דרך המעילה השנויה כאן היא וכי היא מסויימת במקומה כמו שהיא מסויימת כאן. וא"ת מאחר שכך היא מסויימת כמו זאת מאין לו לרבי אלעזר שמיעט בה הקדש שני מחומש והלא לא מיעטנו אותו מהקש בהמה טמאה ושמא לא באה אלא לרבות כל הקדשים כמו שדרשנו כאן. תשובתך לפי שאותה הבריית' דורשת המקרא השני וכיון שכבר דרשנו את המקרא הראשון ורבינו כל הקדשים לענין פדיון ואפילו הקדש שני השני מה בא עוד לומר וללמד. אלא לאו למעוטי הקדש שני של כל הקדשים מחומש דומיא דבהמה טמאה האמורה בתורה דכתיב הטמאה. [פירוש הראב"ד מכת"י]. מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא תחלת הקדש. בפר' הזהב [ב"מ נ"ד ע"ב] מיתנייא כי הך ברייתא ומייתי בה קרא אחרינא דכתיב לקמן אם בבהמה הטמאה ופדה בערכך וגו' ודריש התם שאין מוסיף חומש אלא על הקדש ראשון ולא על הקדש שני, דומיא דבהמה טמאה שהיא ראשונה דכתיב הטמאה טמאה ראשונה, אבל אם פודה הקדש שני שחילל ראשון עליו אינו מוסיף חומש. והכא ברייתא אחרינא היא ומייתי לה קרא קמא. והכי קאמר מנין לנו לכל הקדשים שהוממו שיהיה להם פדיון שהרי שמא אינו מדבר אלא במין בהמה טמאה. מה בהמה טמאה מיוחדת, בהמה טמאה ממש, א"נ מאי ניהו בעלת מום שהקדיש שהיא תחלת הקדש שהרי לא תהיה סוף הקדש דאינה קריבה למזבח, ומועלין בה מעילה גמורה וכולה לשמים דקדשי ה' קרינן ביה דאין בה היתר אלא על ידי פדיון, אף אני ארבה את כיוצא בה. ומה יש לנו להביא, פרים הנשרפין ושעירים הנשרפין שהכל לשמים ואפילו עורותיהן ומועלין בהן. והיינו כשלא הוממו ולא נתחללו אלא הם כמו שהוקדשו תחלה, והשתא הוממו ויש בהם פדיון. ומנין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים של ציבור ושל יחיד, אע"ג שהן תחלת הקדש אכתי יש מהן שאין כולן לשמים דכהנים ובעלים אכלי להו, ובקדשים קלים אין בהם מעילה, מנין שנפדים. ת"ל בהמה ואם בהמה ואם כל בהמה, לרבות את כולן לפדיון. וה"ה שמרבה נמי אמצע הקדש שיש לו פדיון והכל הוי בכלל ראשון, כגון שהקדיש בהמה והוממה וחיללה על אחרת והוממה, כל זה נפיק מקרא קמא דכל הקדשים נפדין בין הקדש ראשון בין הקדש שני דלא כתיב כאן הטמאה דהוי משמע הראשון. ובעלת מום משכחת לה בין בתחלת הקדש בין בסוף הקדש. וההיא ברייתא דפ' הזהב דיליף התם דאהקדש ראשון מוסיף חומש ולא על הקדש שני, יליף התם מקרא דאם בבהמה הטמאה מדכתיב הטמאה כדאמר רבא העולה עולה ראשונה הכי נמי הטמאה טמאה ראשונה, והתם מסיים בה כמו שמסיים הכא. ונראה לי לומר אם בהמה אם בבהמה הרי כאן שני ריבויין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים. ואע"ג שאין דומין לבהמה טמאה דאין כולן לשמים ואין בהן מעילה, אבל מ"מ מצריך שתהא תחלת הקדש להוסיף חומש. כי אין לומר דמיירי לענין פדיון שהרי כבר מצינו מקרא דאם כל בהמה טמאה, ולכך על כרחך לענין חומש נישנית. וכששנה התנא לפני ר' אלעזר היה דומה לו דלענין מעילה מדברת, ואמר לו ר' אלעזר שלא דבר בה לענין מעילה כלום אלא לענין חומש. וכדי נסיב מעילה התם, או שמא ברייתא מתחלת כדהכא דיליף בה מעילה ולענין פדיון, ושוב מסיים בה לענין חומש מקרא אחרינא דאם בבהמה הטמאה, והיינו דמסיים בה התם כדמסיים הכא, ור' אלעזר ידע לה, ותירץ דלא מיירי אלא לענין הקדש ראשון להוסיף חומש. עוד יש לפרש ההיא דפ' הזהב היא ברייתא דהכא, ושהיא תחלת הקדש וכולה לשמים, בהקדש בדק הבית מיירי [ולא בפסולי המוקדשין בבהמה הטמאה מיירי]. והתם קאמר בשלמא כולה לשמים למעוטי קדשים קלים, וה"ה דהוי מצי למיפרך וכיצד קתני מועלין בה והלא לא מיירי במעילה אלא בחומש כדמוקי לה נמי התם. ועוד קשה דכיצד אמר וכולה לשמים למעט שלמים מחומש, והלא כשפודין בעלי מומין מוסיף עליהם חומש דתניא בפ' התודה [זבחים פ"ב ע"א] המתפיס מעות מעשר שני לשלמים כשהוא פודהו מוסיף שני חומשין אחד למעשר ואחד להקדש. ומפרש [ר"ת כצ"ל כי כ"ה בשיטה מקובצת ב"מ נ"ד שהרמב"ן ה"ג בשם ר"ת] ר' למעוטי שדה מקנה מחומש שאין כולה לשמים דחוזרת לבעלים ביובל. וקשה דהכא לא קיימינן בקרקעות, ועוד דבערכין [י"ד] נפיק מקרא אחרינא דפודה שדה מקנה אינו מוסיף חומש, בפ' יש בערכין. וי"ל מתחילה הוה ממעט להו לקדשים קלים מחומש, והדר בסוף ברייתא מייתי כולהו לחומש כדמוכח הכא, וקשה אמאי קתני בברייתא מה בהמה טמאה מיוחדת וכו' ומועלין בה, פי' שהוא מוסיף חומש. וי"ל למעוטי גידולי הקדש אם בא לפדותן אינו מוסיף חומש, ומכ"ד [מעילה י"ד ע"א] אין מעילה בגידולין. אבל קדשים קלים חשיב להו בני מעילה, כגון באימוריהן אחר זריקה, ולכך מרבה להו לחומש הכא בסוף ברייתא, ור"ת היה גורס ומועלין בה בשתיהן ברישא ובסיפא אף כל וכו' ומועלין בהן, כלומר שחייבין חומש, ואין הסוגיא מוכחת.
<h2>דף טו.</h2>
[ויקרא ה' י"ט] אשם לה'. יכול (אפילו) [יפול] כולו לבדק הבית, תלמוד לומר אשם לכהן. אי אשם לכהן יכול ינתן כולו לכהן, תלמוד לומר אשם לה'. הא כיצד, מותר אשמות נופל לנדבה וילקח בהם עולות הבשר לשם והעורות לכהנים. [תורת כהנים ויקרא דבורא דחובה פכ"א ה"ה]. אשם לה' יכול יפול כולו לבדק הבית, פירוש מותר האשמות דהא במותרות איירינן הכא כדדרשינן לעיל מאשם הוא אשום. ת"ל אשם לכהן. פירוש דכתיב לעיל [פסוק י"ח] בערכך לאשם אל הכהן. [פירוש הראב"ד מכת"י]. יכול יפול לבדק הבית. אחכמים קאי דאמרי יפלו דמיו לנדבה. ת"ל אשם לכהן. דכתיב בערכך לאשם אל הכהן. יכול ינתן כולו לכהן, כעין חרמי כהנים, א"נ יקח בהן שלמים ויהא העור והבשר שלו. ת"ל אשם לה' הא כיצד וכו'. אבל אי לא כתיב לכהן הו"א דיפול לבדק הבית שזהו דבר שכולו לה' כדאמר רבי ינאי בפרק קדשי מזבח במס' מעילה.
<h2>דף טז:</h2>
[ויקרא כ' כ"ה] ובין העוף הטמא לטהור ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה הבדלתי אתכם לטמא, לאסור. [תורת כהנים קדושים פ"ט ה"ח]. לטמא (ו)לאסור. פירוש מדכתיב בההוא קרא ובין העוף הטמא לטהור וקיי"ל דעוף טמא ליה ביה טומאה כלל, הילכך האי לטמא לאסור הוא. ובמעילה בפרק קדשי מזבח מפרש ליה בטומאה ממש ואסופיה דקרא קאי, ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא ובשרצים המובדלים לטומאה קאמר דשיעור איסורן כשיעור טומאתם מה טומאתן בכעדשה אף איסורן כעדשה, ותנאי נינהו. [פירוש הראב"ד מכת"י]. אשר הבדלתי אתכם לטמא, לאיסור, דלא מיירי בטומאת הגוף אלא באיסור אכילה. ובמעילה פרק קדשי מזבח דורשו בענין אחר, דקאמר פתח הכתוב באכילה דכתיב אל תשקצו את נפשותיכם וסיים בטומאה לומר לך מה אכילה בכזית אף טומאה בכזית.
<h2>דף יח.</h2>
[ויקרא ה' ט"ו] נפש לרבות כהן משיח למעילה. כי תמעול מעל, אין מעילה אלא שינוי וכן הוא אומר וימעלו בה' אלקי אבותם ויזנו אחרי הבעלים, וכן הוא אומר בסוטה ואיש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל. כי תמעול מעל מקדשי ה', יכול נהנה ולא פגם או פגם ולא נהנה במחובר לקרקע ובשליח שעשה שליחותו ת"ל וחטאה, נאמר כאן חטא ונאמר חטא בתרומה מה חטא האמור בתרומה פגם ונהנה מה שפגם נהנה בדבר שפגם בו נהנה פגמו והנאתו כאחד בתלוש מן הקרקע ובשליח שעשה שליחותו, אף חטא האמור כאן פגם ונהנה מה שפגם הוא נהנה ובדבר שפגם הוא נהנה ופגמו והנאתו כאחד בתלוש מן הקרקע ובשליח שעשה שליחותו. אי מה חטא האמור בתרומה אוכל ונהנה אף אין לי אלא אוכל ונהנה, מנין אכילתו ואכילת חבירו והנאתו והנאת חבירו אכילתו והנאת חבירו הנאתו ואכילת חבירו מצטרפים זה עם זה ואפילו לזמן מרובה, תלמוד לומר כי תמעול מעל ריבה. או מה חטא האמור בתרומה לא יצרף שתי אכילות כאחד אף כאן לא יצרף שתי אכילות כאחד, מנין אכל היום ואכל למחר נהנה היום נהנה למחר נהנה היום ואכל למחר אכל היום ונהנה למחר אפילו לאחר שלש שנים בהעלם אחד מצטרפים זה עם זה, ת"ל תמעול מעל ריבה. אי מה חטא האמור בתרומה המוציא מהקודש לחול אף כאן המוציא מהקודש לחול, מנין המוציא מהקודש לקודש מנין לקח קיני זבים קיני זבות וקיני יולדות הביא חטאתו ואשמו ופסחו מן הקודש והשוקל שקלו מן הקודש כיון שלקח מעל דברי רבי שמעון וחכמים אומרים לא מעל עד שיזרקו דמם ת"ל כי תמעול מעל ריבה. [תורת כהנים ויקרא דבורא דחובה פרשה י"א הלכה א'—ז']. אין מעילה אלא שנוי. פי' המשנה מקדש לחול לפי שאין לשון מעילה מפורש ושמא הייתי אומר כי מעילה זו כמעילת הפקדון שהיא אף בכופר חוב ובכובש שכר שכיר ובהקדש כמו כן אם אמר הרי עלי מנה לבדק הבית וכפר יהא מביא אשם מעילות שהרי ממעט את ההקדש, אי נמי אם פשע בשמירת ההקדשות שמא נקרא ג"כ מועל ומביא קרבן. לכך אמ' אין מעילה אלא שינוי, כגון שנטל הגזבר פרוטה מהקדש ולקח בה שום דבר לעצמו או נטל אבן או קורה של הקדש ובנאה בתוך ביתו, ואם אינו גזבר ונטלה מרשות הקדש על מנת להוציאה לחולין כיון שנטלה מיד מעל שכבר שינה אותה. וכן הוא אומר וימעלו באלהי אבותם ויזנו אחרי וגו' כלומר שינו והחליפו יראתם באלהים אחרים. וכן הוא אומר כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל שהחליפה שכיבת בעלה באיש אחר. פוגם ולא נהנה. כגון שהזיק את ההקדש ולא נהנה כלום, נהנה ולא פגם כגון שלבש חלוק של הקדש או נתכסה בטלית של הקדש ונהנה ממנו בשוה פרוטה והחלוק לא נפגם בשוה פרוטה. ונאמר חטא בתרומה. דכתיב [ויקרא כ"ב ט'] ולא ישאו עליו חטא וכו' וסמיך ליה וכל זר לא יאכל קדש. מה חטא האמור בתרומה פוגם תרומה ונהנה ממנה באכילתה ובתלוש מן הקרקע שאין התרומה חלה על המחובר שהרי גורן ויקב כתיב בתרומה ובשליח שעשה שליחותו שהרי התורם את כריו של חבירו שלא מדעתו אינה תרומה דכתיב [במדבר י"ח כ"ח] כן תרימו גם אתם לרבות שלוחכם ומה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם, אף חטא האמור כאן פוגם ונהנה ומי שפגם נהנה למעוטי מי שנטל קרדום של הקדש ובקע בו עצים של חבירו [שלא מדעתו] ונפגם בשוה פרוטה שהמבקע הוא הפוגם ולא נהנה לא בבקיעה ולא בטובת הנאה שהרי לא ידעו בו הבעלים, אי נמי המבקע עצי הקדש או בעצי הפקר אע"פ שיש הנאה בבקיעה אין ההנאה שלו. ובדבר שפגם בו נהנה, למעוטי בקע בקרדום [של הקדש] בפרוטה וקרע שיראים של הקדש בפרוטה. ופגמו והנאתו כאחת, למעוטי בקע בקרדום בפרוטה ואחר כך פגמו בפרוטה שלא על ידי הבקיעה שאע"פ שהפגימה וההנאה בדבר אחד אינו כאחת. ובשליח שעשה שליחותו, למעוטי מי שאמר לשלוחו קנה לי אתרוג וקנה לו רמון [מעילה כ"א ע"א]. ולמעוטי נמי הבא לי מעות מן החלון והביא לו מן הדלוסקמא [שם] אע"פ ששניהם הקדש הרי לא עשה שליחותו ממש. וא"ת כיון דבעינן פוגם ונהנה מי שנתן פרוטה של הקדש לחבירו למה מעל והלא הפוגם את ההקדש אינו נהנה, ועוד שליח שלא עשה שליחותו למה מעל השליח והלא השליח פוגם ואינו נהנה, ואיכא למימר כיון דמתנה אית בה טובת הנאה לבעלים הנותן פרוטה לחבירו הוא פוגם ונהנה ואע"פ שאין בטובת הנאה שוה פרוטה הרי אנו אומרים לפנינו שהנאת חבירו והנאתו מצטרפין וכן שליח שלא עשה שליחותו כיון ששינה בשליחותו כמאן דזבנה לנפשיה דמי והוא הנוטל פרוטה מן ההקדש ומשנה אותה לחולין ואע"פ שחוזר ונותן המקח לבעלים הראשונים כמו שנותן מתנה משלו הוא וכבר מעל בה משעת מקחו. אי מה חטא האמור בתרומה אוכל ונהנה. פי' הוא עצמו אכל תרומה בפרוטה ונהנה ממנה כדכתיב [ויקרא כ"ב י"ד] ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו, ואם האכילה לפועליו ולאורחיו אינו משלם כלום אלא הן משלמין קרן וחומש והוא משלם להם דמי סעודתן, והכי אית' בתרומות פר' ו' [מ"ג]. ומנין אכילתו ואכילת חבירו, ת"ל תמעול מעל ריבה. ואי קשיא לך השתא באכילת חבירו לחודה מיחייב, באכילתו ואכילת חבירו מבעיא, לא קשיא מידי דמתנת הקדש לחבירו מהא נפקא לן דמיחייב דכל מתנה לחבירו כהנאתו והנאת [חבירו] דמיא כדאמרן. לא צירף שתי אכילות כאחת פי' דבעינן אכילה כזית בכדי אכילת פרס. ומנין אכל היום ואכל למחר וכו' ועדיין לא למדנו אלא אכילתו ואכילת חבירו [בכדי אכילת פרס אי נמי באכילת עצמו וביותר (ב)[מ]כדי אכילת פרס אבל אכילתו ואכילת חבירו] וביותר מכדי אכילת פרס לא למדנו, ומנין שאפילו בענין הזה מצטרפין ת"ל תמעול מעל וכו'. ובמעילה פר' הנהנה [י"ט ע"א] מפרש למאי הלכתא אקשינן מעילה לסוטה ולע"ז ולתרומה. כיון שלקח הבהמה מעל וכו' וחכמים אומרי' עד שיזרקו הדמים וכו'. קשיא לי מאי שנא הכא דבעינן זריקת דמים ומאי שנא בשאר מעילות דמשעת לקיחת הפירות מעל, ואיכא למימר דשאני הוצאת הקדש לחולין משנוי קדש לקדש. ותו קשיא לי הא דתנן בשקלים פר' ב' [מ"ב] הנותן שקלו לחבירו לשקול על ידו ושקלו על ידי עצמו אם נתרמה התרומה מעל, ובפסקא אחריתי [שם] תנן השוקל שקלו מן מעות הקדש אם נתרמה התרומה ואח"כ קרבה הבהמה מעל, ובגמ' דשקלים [שם ה"ב] אנן תנינן אם נתרמה התרומה ותנא דבי ר' אם נתקרבה הבהמה וכו', ועלה אקשי' אפי' נתקרבה הבהמה למה מעל ומה אלו גנב פרתו של חברו ושחטה סתם לא לבעלים הראשונים עלתה ושני ליה במסויים של בית רבן גמליאל שהיה מתכוין ודוחפו לקופה של תרומה שלא יפול לשירים לפי שאין מועלין בשירים והרי הן כחולין [ו]אפי' לר' מאיר דאמר מועלין המסויים היה מתכוין ותורמן לשמן אלמא יש מעילה בין התרומה והשירים שהרי אף בתרומה עצמה היה מעלה (בין) לשם בעלים, והסתם משום נחת רוח לבעלים ואותו נחת רוח לא נגמר לבעלים עד שתתקרב הבהמה כי אז יאמר כבר קרבו [ה]מעות לפני המקום. ובמסקנא דמילתא אקשינן מאי נהנה כלומר למאן דתני נתרמה התרומה וא"ת מפני נחת רוח הרי אין לו נחת רוח עדיין, א"ר אבין מתוך שנתנו ב"ד למשכן ולא משכנו כאלו נהנה. והשתא קשיא לי לתנא דידן מאי שנא רישא ומאי שנא סופא כיון דרישא חשיב ליה כנהנה מהקדש מפני שלא משכנוהו ומשום הכי כיון שנתרמה התרומה מיד מעל אם כן סופא נמי אמאי בעי' קרבה הבהמה, ומתחזי לי פירוקא דהאי קושיא דהיינו טעמא דבעינן קרבה הבהמה משום דבגזבר עסיקינן שכל ההקדשות תחת ידו ואם נטל שקלו ממעות בדק הבית ושקלו לתרומת המזבח לא נהנה כלום עד שתתקרב הבהמה. וא"ת כבר נהנה שהציל עצמו ממשכון הרי כבר שנינו אין ממשכנין את הכהנים מפני דרכי שלום וכל שכן הגזברים שבידם הגבוי והמשכון והכל, אבל רישא בישראל עסיקי' שנתנו למשכן וכיון שהציל עצמו בהקדש שלא משכנו אותו כמי שנהנה דמי. [פירוש הראב"ד מכת"י]. נפש לרבות כהן משיח למעילה במסכת מעילה [י"ח ע"א] מייתי לה. אין מעילה אלא שינוי שינה בקדש שהוציאו לחולין. וכן וימעלו באלקי אבותיהם ששינו את עצמם בדבר הבל, וכן בסוטה ששינתה משכב בעלה למשכב טומאתה. והתם [י"ט ע"א] מפרש לרבות כהן משיח פשיטא נפש כתיב מהו דתימא אמר רחמנא [שמות ל' ל"ג] ואשר יתן ממנו על זר (כתיב) והא לאו זר הוא דהא נמשח קמ"ל. ואקשו רחמנא הקדש לסוטה ולע"ז ולתרומה, פי' כדאמרינן התם [י"ח ע"ב] נאמר חטא בתרומה ונאמר חטא במעילה. "לסוטה" דאע"ג דלא פגם כגון נתנה קטלא של הקדש על צוארה, אצעדה [במדבר ל"א נ'] תרגום ירושלמי קטלי דבדרעתייהון וכן נתנה טבעת בידיה, אקשיה רחמנא לע"ז עד דאית בה שינוי גבי הקדש נמי עד דביקע בקרדום, אקשיה רחמנא לתרומה מה תרומה כי יאכל [ויקרא כ"ב י"ד] פרט למזיק גבי הקדש נמי כל דבר אכילה כי מזיק ליה פטור, והכא נמי שקיל וטרי בה. יכול הפוגם ולא נהנה או נהנה ולא פגם בדבר ששייך פגם יהא חייב מאחר דהוקשה לסוטה דלא שייך פגם, וכן הוקשה לע"ז דאית פגם, שעבד לדבר התלוש שאסרו דמסתמא קרא [ד]ע"ז מיירי שעבדו לצלמים שהוא דבר התלוש. יכול אע"ג שלא בשוה פרוטה וכן יכול יתחייב בנהנה מן המחובר כגון חימם ידו בפירות מחוברין שהן של הקדש. או יכול יתחייב שליח שעשה שליחותו של בעל הבית כמו שחייב בשאר עבירות מטעם דאין שליח לדבר עבירה כדאמרי' בפ"ב דקידושין [מ"ב ע"ב]. ונאמר חטא בתרומה [ו]לא (תשא) [ישאו] עליו חטא [ויקרא כ"ב ט'] לומר בענין שנוהגת תרומה באותו ענין נוהגת נמי מעילה. הכי גרסינן לה בגמרא [מעילה י"ח ע"ב] מה חטא האמור בתרומה פגם ונהנה ומי שפגם (בו) נהנה ובדבר שפגם בו נהנה ופגימתו והנאתו כא' ובתלוש מן הקרקע ובשליח שלא עשה שליחותו, פי' "פגם ונהנה" לאפוקי הזיק תרומה ולא אכלה וחיוב בהנאת תרומה הוא דכתיב [ויקרא כ"ב י"ד] ואיש כי יאכל קדש בשגגה וה"נ חיוב מעילה בפגם ונהנה בדבר ששייך פגם ואפי' בהנאה בעלמא בלא אכילה כדנימא לקמן, "ומי שפגם נהנה" בתרומה מי שפגמה נהנה אדם עצמו שפגמה שאכלה נהנה בה וכן במעילה לאפוקי אם פגם כגון שקרע שיראים של הקדש ולא נהנה, "ובדבר שפגם בו נהנה" כגון אכילת תרומה וכן במעילה לאפוקי אם ביקע בקורדום של הקדש ולא היה שוה פרוטה דאין כאן מעילה, "ופגימתו והנאתו כאחד" דומיא דאכילת תרומה וכן במעילה לאפוקי אם הצית אש בעצי הקדש במזיד ובא אחר ונתחמם בהם בשוגג או הוא עצמו נתחמם בשוגג דפטור במעילה, שהרי משהצית בהם נתחייב בהם ויצאו לחולין, "ובתלוש מן הקרקע" דאין תרומה אלא בתלוש שאז נקרא דגן וכתיב [דברים י"ח ד'] ראשית דגנך, "ובשליח שלא עשה שליחותו" דאין תרומה אלא אם כן יעשה שליחותו דומיא דאתם לדעתכם אף מעילה כן כדאמרי' בקידושין [מ"א ע"ב] ובשליח שלא עשה שליחותו דהתם דוקא יתחייב השליח, כך נראה דגרסינן, אבל אי גרסינן בהאי דינא בתרומה ובמעילה "ובשליח שעשה שליחותו" אלמא רישא מיירי בחיוב שליח וממעטו מחיוב מעילה, וה"נ בסיפא מרבה לחייב השליח ולא לחייב השולחו דלא איירי ביה לעיל, ולכך לא גרסינן בסיפא "ובשליח שעשה שליחותו" דלפי הך גירסא מהדר לחייב השולחו. א"נ גרסינן ברישא יכול כו' ובשליח שלא עשה שליחותו יכול שיתחייב השולחו ובסיפא מה תרומה בשליח שעשה שליחותו אף מעילה בשליח שעשה שליחותו ויתחייב השולחו. [א"נ] (ו)הכא גרסינן בתרומה פרט לשליח שעשה שליחותו כלומר הרי היא תרומה כדינה שלא קלקל השליח והוא שברצון הבעלים, וכן במעילה פרט לשליח שעשה שליחותו שזאת הוא מעין כדינה וברצון הבעלים ששלחוהו ולכך מעל השולחו ולפי זה [נמי] גרסינן ברישא יכול כו' ובשליח שלא עשה שליחותו. ובתוספתא [מעילה פ"ב ה"א] תניא עד שיהנה ויתכוין ליהנות, פי' פרט לשהיה ישן ונפלו בגדי הקדש עליו דלא נתכוין ליהנות, וכן היה מהלך על הבור והיה מכוסה בטבלא של הקדש וסבור קרקע עולם היא. וא"ת כיון שתרומה והקדש דומין זה לזה אמאי לא יהא חיוב של שניהם בפרוטה כמו הקדש א"נ חיוב של שניהם בכזית (חסר) ולאבא שאול מחייב בשוה פרוטה כדאיתא בפ' כל שעה (ל"ב ע"ב) [וא"ת] וכי כולהו מתניתי דשוה פרוטה אתיין כאבא שאול, וי"ל דמצי קאמרי נמי כרבנן ועד כאן לא פליגי רבנן אלא במידי דאכילה אבל בהנאה מודו דלא שייך שיעורא אלא בפרוטה. אך קשיא דתנן בפרק השליח [מעילה כ"א ע"א] נתן לו פרוטה ואמר לו הבא לי בחציה נרות ובחציה פתילות והביא לו בכולה נרות וכו' שניהם מעלו, והשתא והלא לא שינה שליחותו אלא לחצי פרוטה. ויש ספרים דגרסי שניהם לא מעלו. עוד י"ל דלא דמי להך מילתא למילף זו מזו כי במעילה שייך איסור גם בהנאה בלא אכילה ואין הנאה פחות מש"פ דחשוב ממון, אבל בתרומה כתיב ביה אכילה והוי כזית כמו בשאר איסורין וליכא למילף ממעילה דשייכא בכל מילי. אף במעילה אין לי אלא אוכל כמו בתרומה ובתרומה כתיב [ויקרא כ"ב י"ד] ואיש כי יאכל קדש. מנין במעילה אכילתו ואכילת חבירו. [עיין תוספות מעילה י"ח ע"ב] תימ' בלא אכילת חבירו נמי מיחייב שהרי הוציאה מרשות הקדש שנתן לחבירו, וי"ל דמיירי שתחב לחבירו בבית הבליעה שמתחייב התוחב כשהוא בולע ומיירי שאוכל בחצי פרוטה ומאכיל חבירו בחצי פרוטה. ותנן לה בפרק הנהנה [כ' ע"א]. וקצת קשה דמה לו להזכיר אכילת חבירו כיון שמתחייב אפי' כשנותן לחברו משום שמוציאה מרשות הקדש, וי"ל דנקט לה אטו אכילתו והנאת חבירו אע"פ שהם שנים ושני עניני הנאה אפי' הכי מצטרפים לפרוטה ומעל. הנאתו והנאת חבירו אם נתחמם בחצי פרוטה בגיזי הקדש וכן לקח יד חברו וחיממה בחצי פרוטה בגיזי הקדש וכן כלם. ומעל הראשון שגומ' שוה [כאן יש ג"כ חסרון ודלוג. ואחר זה מתחיל לומר וכו' ובתו"כ שלפני עם פי' ק"א נרשם פרשתא י"ב].
<h2>דף יט:</h2>
[ויקרא ב' א'] קרבן מנחה, מלמד שהיחיד מתנדב לבונה, נאמר הבא בהמה והבא מנחה חובה לה הבא מנחה והבא לבונה חובה לה, מה מנחה שהיא באה חובה עם הבהמה באה נדבה בפני עצמה אף לבונה שהיא באה חובה עם המנחה תבא נדבה בפני עצמה. מה למנחה באה נדבה בפני עצמה שכן היא באה חובה בפני עצמה תבוא לבונה נדבה בפני עצמה שכן אינה באה חובה בפני עצמה, הואיל ואינה באה חובה בפני עצמה לא תבא נדבה בפני עצמה, תלמוד לומר קרבן, מלמד שהיחיד מתנדב לבונה. מכמה, לא יפחות מקומץ. ומנין שהיחיד מתנדב יין, נאמר הבא בהמה והבא מנחה חובה לה הבא בהמה והבא יין חובה לה, מה מנחה שהיא באה חובה עם הבהמה באה נדבה בפני עצמה אף היין שהוא בא חובה עם הבהמה יבא נדבה בפני עצמו. מה למנחה באה נדבה בפני עצמה שכן באה חובה בפני עצמה יבא יין נדבה בפני עצמו שכן אינו בא חובה בפני עצמו, הואיל ואינו בא חובה בפני עצמו לא יבא נדבה בפני עצמו, תלמוד לומר קרבן, מלמד שהיחיד מתנדב יין. מכמה, לא יפחות משלשת לוגין. ומנין שהיחיד מתנדב שמן, הוא הדין והיא התשובה, תלמוד לומר קרבן דברי רבי טרפון. אמר רבי טרפון מה מצינו ביין שהוא בא חובה ובא נדבה אף השמן שהוא בא חובה יבוא נדבה, אמר לו רבי עקיבא לא, אם אמרת ביין שכן הוא קרב חובתו בפני עצמו תאמר בשמן שאין קרב חובתו בפני עצמו. ומנין שהיחיד מתנדב עצים, תלמוד לומר קרבן, מלמד שהיחיד מתנדב עצים, מכמה, לא יפחות משני גזירין. רבי יוסי אומר קורא אני קרבן יכול יהא היחיד מתנדב קטורת, קורא אני עליו [דברים כ"ג כ"ד] מוצא שפתיך תשמור ועשית, מה אני מקיים [שמות ל' ט'] לא תעלו עליו קטורת זרה ועולה. יכול יתנדב ויביא על מזבח החיצון, תלמוד לומר [שם ל"א י"א] ואת שמן המשחה ואת קטורת הסמים לקדש, ואין שמן המשחה וקטורת הסמים קרבין אלא בפנים. [תורת כהנים ויקרא דבורא דנדבה פרשה ח' הלכה ג'—ח']. קרבן מנחה מלמד שהיחיד מתנדב לבונה. פי' לבונה בפני עצמה בלא מנחה, וקרבן קרא יתירא קדריש. הבא בהמה והבא מנחה חובה לה, פי' מנחת נסכים הבאה עמה. מכמה לא יפחות מקומץ, פי' דמקשינן לבונה זו ללבונה הבאה עם הסלת ולבונה הבאה עם הסלת איתקש לקומץ דמנחה דכתי' [ויקרא ו' ח'] והרים ממנו בקומצו מסלת וכו' ואת כל הלבונה והכי איתא במנחות פר' בתרא [ק"ו ע"ב]. והמתנדב יין לא יפחות משלשת לוגין, דילפינן יין הבא בפני עצמו מיין הבא עם הבהמה שהפחות שבהן נסכי כבש שהן רביעית ההין. אמר לו ר' עקיב' לא אם אמרת ביין שכן הוא קרב עם חובתו בפני עצמו הלכך דין הוא שיתנדב יין שהרי אפי' אותו הבא עם הבהמה בפני עצמו הוא קרב תאמר בשמן שאותו שהוא בא עם נסכי הבהמה או עם מנחת נדבה אינו קרב בפני עצמו אלא בלול בסלת הוא בא ומשום הכי לא יתנדב שמן. והלבונה כמו כן בפני עצמה היא באה שאינה נבללת עם הקומץ אלא הקומץ קרב בפני עצמו והלבונה מלקט אותה ומקטירה ומשום הכי מתנדבים לבונה. קרבן מלמד שמתנדבין עצים, מפ' במנחות פר' בתרא [שם] דעצים נמי איקרו קרבן דכתי' [נחמיה י' ל"ה] והגורלות הפלנו על קרבן העצים. וכמה שני גזירין, שלא מצינו מערכת עצים פחות משני גזירים דכתי' [ויקרא א' ז'] וערכו עצים וכו' וכתי' [ויקרא ו' ה'] ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר. ולדעת רבנן קרבן עצים הבאים בפני עצמן ילפינן מעצים הבאים עם הזבח ואינן טעונין לא מלח ולא הגשה ולא קמיצה. ובתוספת' [מנחות כ' ע"ב] פליג ר' על רבנן ואמ' עצים קרבן הם וטעונין מלח וטעונין הגשה וטעונין קמיצה וטעונין עצים כמנחה. ונראה לי דלא פליג ר' אשארא אלא על עצים בלחוד, מאי טעמא משום דהנך כולהו לא איקרו קרבן לחודייהו אלא שמצינו אותם קרבים עם הקרבנות ומשום הכי ילפינן להו להנך דבאים בפני עצמן מהנהו דבאים עם הקרבן לכל דבר כי המתנדב לבונה כולה לאישים והמתנדב יין כולו לספלים והמתנדב שמן קומצו ושיריו נאכלים והכי אית' בזבחים פר' כל התדיר [צ"א ע"ב], אבל עצים דאינהו גופייהו איקרו קרבן כיון דכתי' גבי מנחה קרבן ומרבינן לעצים שהם באים בפני עצמן מקרבן מקשינן קרבן עצים למנחה לכל דבר. א"ר יוסי אי קורא אני קרבן יכול יהא היחיד מתנדב קטורת שהרי הוא קרב בעלמא וקורא אני עליו מוצא שפתיך תשמור ועשית ומה אני מקיים לא תעלו עליו קטורת זרה יכול יהא מביא על מזבח החיצון, פי' דהא כתי' לא תעלו עליו ובמזבח הפנימי קא מיירי אבל על מזבח החצון יביא. ת"ל את שמן המשחה וקטורת הסמים לקדש ככל אשר צויתיך יעשו אין לך אלא מה שאמור בענין אין קטורת הסמים קרב אלא בפנים. ומה שכתו' בנסח' "אין שמן וקטורת הסמים קרבים אלא בפנים" נראה לי דשטפא הוא ואגב קטורת הסמים הוא דנקטיה שלא מצינו שמן המשחה קרב לא בפנים ולא בחוץ, ואם על המשיחה שנמשחו בימי משה קאמר מזבח החיצון נמשח בו. ובמנחות פר' התכלת [נ' ע"א] איתה להאי עניינא בנסחא אחרינא, והכי איתה התם אי יכול יהא היחיד מתנדב ומביא קטורת נדבה וקורא אני עליו מוצא שפתיך תשמור ועשית ת"ל לא תעלו עליו קטורת זרה יכול לא יהא היחיד מביא שאין מביא חובה כיוצא בה אבל יהא הציבור מביא שהרי מביא חובתו כיוצא בה ת"ל לא תעלו, פי' לרבים קאמר, יכול לא יעלו על מזבח הפנימי וכו' ת"ל את שמן המשחה וכו' אין לך אלא מה שאמור בענין. והאי נסחא תריצא טפי מהאיך. [פירוש הראב"ד מכת"י]. "קרבן" יתירא הוא, דהוה ליה למיכתב כי תקריב מנחה וכתב קרבן מנחה מלמד שהיחיד מתנדב לבונה, כדתנן בפרק אחרון דמנחות [ק"ו ע"ב] האומר הרי עלי לבונה לא יפחות מן הקומץ, המתנדב מנחה מביא עמה קומץ לבונה. והכל הוא נקרא קרבן, לבונה, יין ושמן, והתם קאמר רבי אפי' עצים נקראו קרבן והוצרך להביא מנא לן שנקראו קרבן, אבל על שאר דברים לא הוצרך להביא קרא דודאי קרי להו קרבן. ובפרק הקומץ [כ' ע"ב] קא בעי למימר דאפי' מלח היה צריך להביא עם המנחה עד דיליף ברית מלח מברית עולם שהמלח משל ציבור. מה למנחה באה בנדבה בפני עצמה שכן היא באה חובה וכו', כגון חביתי כה"ג. לא יפחות מקומץ, בפרק אחרון דמנחות [ק"ו ע"ב] מקיש לבונה כמנחה מה התם קומץ אף לבונה קומץ. ובפ"א דמנחות [י"א ע"א] פלוגתא דתנאי בחסרה ועמדה על קורט אחד. יביא יין נדבה בפני עצמו שכן אינו בא חובה בפני עצמו, דאינו בא אלא לנסכי בהמה. ואי פרכת לבונה תוכיח שאינה באה חובה בפני עצמה ובאה נדבה אף אני אביא יין ולמה לי קרא, וי"ל מה ללבונה שכן הוקבעה עם המנחה בכלי ולכך יש לה כח להתנדב בפני עצמה מה שאין כן יין. ובפ' בתרא דמנחות [ק"ז ע"א] נפיק לן מאזרח שמתנדבין יין. והתם תנן המתנדב שמן לא יפחות מן הלוג ר' (מאיר) אומר מג' לוגין, ובגמ' מפרש לרבנן דון מינה מה מנחה מתנדבין אף שמן מתנדבין ומינה מה שמן דמנחה בלוג אף שמן מתנדב בלוג, ולר' דון מינה דמתנדבין שמן כמנחה ואוקי באתרא כנסכים מה נסכים ג' לוגין אף שמן ג' לוגין, וי"ל הכא אגב אורחיה מסמיך להו כלהו מקרא דהכא. אמ' לו ר' עקיבה לא אם אמרת ביין שכן הוא קרב חובה, בא בספלים לנסכי בהמה. אבל שמן אינו קרב [בפני] עצמו אלא בלול הוא במנחה. ופלוגתייהו בהמנחות והנסכים [ק"ד ע"ב] ובפ' כל התדיר [זבחים צ"א ע"א], והתם [שם ע"ב] קאמר שמואל המתנדב י[ין] מזלפו על גבי האישים אע"פ שמכבה, סבירא ליה כר' שמעון דאמר דבר שאינו מתכוין מותר, והא דתניא התם יין כדברי ר' עקיבה לספלים מוקי לה כר' יהודה דאמר דבר שאינו מתכוין אסור. ור' חיים כהן היה מקשה דהתם רבי עקיבה כרבי יהודה ובפ' הגוזל בתרא [קי"ג ע"א] סבירא ליה כרבי שמעון גבי לובש כלאים כדי להבריח את המכס, וי"ל תנאי היא. לא יפחות משני גזירין, מיירי בה בהקומץ רבה [כ' ע"ב] ובפ' בתרא דמנחות [ק"ו ע"ב] ובשקלי' [פ"ו ה"ד]. [ובמס' שביעית (פ"ט ה"ה)] קאמר האומר הרי עלי עץ מביא גיזר א"ר אלעזר מתני' אמר' כן שזה קרבן בפני עצמו דתנינן שנים בידם שני גזירין בפרק ב' דיומא [כ"ו ע"ב]. יכול יהא היחיד מתנדב קטרת. בפ' התכלת [מנחות נ' ע"א] שנויה בריוח טפי מבכאן. והא דאמר במעילה בפ' חטאת העוף [ט' ע"ב] הנהנה מבשר קדשי' קודם זריקה ומאימורי קדשים קלים לאחר זריקה יביא קטרת שכלה למזבח, התם שמוסרה לציבור. והתם [במנחות נ' ע"ב] מסיים ככל אשר צויתיך יעשו אין לך אלא מה שאמור בענין, פירוש דקטרת קרבה בפנים ולחובת ציבור. והכא מסיים הא אין שמן המשחה וקטורת הסמים קריבין אלא בפנים, ושיבוש הוא דאין שמן המשחה קרב בשום מקום.
